טיגריסים בשלג

טיגריס סיבירי (שם מדעי: Panthera tigris altaica) הוא תת-מין נדיר של
הטיגריס. הטיגריס הסיבירי הוא הגדול במיני משפחת החתוליים.

מאפיינים פיזיים

משקלו הממוצע של זכר הטיגריס הסיבירי הוא בין 306-190 קילוגרמים ומגיע לאורך של 330
ס"מ , והנקבה שוקלת 160 קילוגרמים ומגיעה לאורך של 265 ס"מ. עם זאת, הטיגריס
הסיבירי קטן יותר מהלייגר, הכלאה בין האריה לנקבת טיגריס המצוי רק בשבי. אורכו של
זכר הטיגריס הסיבירי הגדול ביותר שחי בשבי הוא 3.7 מטרים ומשקלו היה למעלה מ-420
קילוגרמים. לשם השוואה, האריה הגדול ביותר שחי בשבי הגיע למשקל של 375 קילוגרמים
בלבד. אורך זנבו של הטיגריס הוא בקירוב מטר אחד, וגובהו של הטיגריס הוא 115
סנטימטרים לערך. בשל כך, הטיגריס הסיבירי הוא הגדול מבין המינים ומבין תת-המינים
במשפחת החתוליים. מלבד גודלו הרב, הטיגריס הסיבירי נבדל מתת-מינים אחרים של הטיגריס
בפרוותו הבהירה יותר ובפסיו החומים - כהים (להבדיל מהפסים השחורים של מרבית
הטיגריסים). צבעו הבסיסי של עורו הוא צהבהב, אולם בטנו וחלק מצידי גופו לבנים. פסיו
לרוב דקים יותר מפסיו של הטיגריס הבנגלי. פרוותו העבה והרכה מגנה עליו מפני
טמפרטורות נמוכות במיוחד, אשר באזור חיותו עשויות להגיע למינוס 45 מעלות צלזיוס.

תפוצה ואוכלוסייה

הטיגריס הסיבירי נמצא בסכנת הכחדה חמורה. בתחילת המאה ה-20 הוא היה נפוץ בחצי האי
הקוריאני (Korean Peninsula), בצפון-מזרח מונגוליה, בדרום-מזרח רוסיה ובצפון-מזרח
סין. כיום, הוא למעשה נעלם מדרום קוריאה, ותחום תפוצתו המרכזי הוא אזור קטן במזרח
הרחוק שבדרום רוסיה (אזור אמור - אוסורי, מחוז פרימורסקי ומחוז חברובסק). מספר קטן
של טיגריסים נמצאים בחבל מנצ'וריה (צפון מזרח סין), ומספר קטן עוד יותר נמצא בצפון
קוריאה. כיום פועלים מספר אתרי ריבוי בשביה וכן מספר תוכניות שימור שנועדו להגדיל
את מספר הטיגריסים הסיבירים.

בשנות ה-30 מנתה כפי הנראה אוכלוסיית הטיגריסים הסיבירים פחות מ-50 פרטים, אולם
ב-1982 כבר מנתה למעלה מ-200 פרטים. ספירה שנערכה ב-1996 דיווחה על 430 פרטים החיים
בסביבה פראית. מאמצי שימור רוסיים הביאו לעלייה קטנה, או לכל הפחות לייצוב מצב
אוכלוסיית תת-המין, שכן מספר הפרטים ביערות הסיביריים נאמד בכ-431 עד 529 בספירה
האחרונה שנערכה ב-2005 [1].

תזונה
בדומה לחתוליים אחרים, הטיגריס הסיבירי הוא טורף אוכל בשר. בהיותו צייד מומחה, הוא
טורף בעיקר פרסתנים כמו חזירי בר, איילי כרמל ואיילים לבני זנב, אולם הוא ניזון גם
מטרף קטן יותר, כמו ארנבאים (ארנבת, פיקה) ודגים, ביניהם הסלמון. בניגוד לטיגריס
הבנגלי, הטיגריס הסיבירי תוקף רק לעתים נדירות את האדם. הטיגריס אף אוכל לעתים
רחוקות דובים, כגון הדוב השחור האסייתי והדוב החום. מוערך כי 85 אחוזים מתזונתו של
הטיגריס הסיבירי מורכבים מאייל אדמוני ומחזיר בר, ולכן שמירה על חיות אלה מציד בלתי
חוקי חשובה מאוד לשימור הטיגריסים הסיבירים.

בשבי
כיום, קיימים בשבי מספר מאות של טיגריסים סיביריים. רובם של טיגריסים אלו נמצא
באירופה ובצפון אמריקה, אולם מעטים נמצאים גם בגני חיות באסיה. טיגריסים אלו נחשבים
לבעל-חי פופולרי בגני חיות, בעיקר בשל גודלם, ייחודם וכוחם הרב. הטיגריס הסיבירי
מתרבה במסגרת תוכנית ריבוי בשבייה, SSP ‏(Species Survival Plan), פרויקט המבוסס על
83 טיגריסים שנלכדו בטבע. לפי מרבית המומחים, אוכלוסייה זו היא גדולה מספיק על מנת
להישאר יציבה ובריאה מבחינה גנטית (ראו גם: צוואר בקבוק). כיום, כ-160 טיגריסים
סיביריים נמצאים במסגרת ה-SSP, מה שהופך אותו לתת-המין של הטיגריס שמתרבה במידה
הגדולה ביותר במסגרת התוכנית. הטיגריס הסיבירי לא מתקשה להתרבות בשבייה, אולם
הסיכוי לשחרר בהצלחה לטבע פרטים שגדלו בשבי הוא נמוך. פרטים שכאלו חסרים את טכניקות
הציד שיש לפרטים שגדלו בטבע, ולכן יתקשו בהשגת מזון ברגע שישוחררו.